"תגיד אופיר אני יכול לקחת לך שנייה את ענבר?" הסמקתי ברמות. רציתי להירגע מכל זה.
אופיר הסתכל עליי "ברור" .
"אתה יכול ללכת הביתה, אני אלווה אותה" הסמקתי עוד יותר.
אופיר הסתכל עליי "אין לך בעיה?"
"זה בסדר, אני אראה אותך מחר" חייכתי
הייתה שתיקה מביכה. לא הבנתי בשביל מה הוא קרא לי. הבהרנו הכל. הוא הבין שיש לי חבר והוא הבין שאין מצב בינינו.
"את יודעת למה הגעתי לבית חולים היום?" הוא אמר אחרי כמה דקות, היינו קרובים מאוד לבית שלי.
הוא חיכה שאני אגיד למה. "למה?"
"שאמרו לי שמאור בבית חולים ישר חשבתי עלייך ו.." הייתי כל כך נבוכה.
"והייתי חייב לראות איך את, וכשהגעתי כבר ישנת" הוא חייך, גם אני, לא יודעת למה.
"אז ישבתי ליד עמית, כי ישנת עליו, ודיברתי איתו כדי להישאר קרוב אלייך" דיי נו, אני לא מסוגלת. אני לא יכולה להישאר עם פוקר פייס כשהוא אומר דבר כזה. פשוט לא יכולה.
"אני.." הוא התחיל להגיד.
"אני לא מפסיק לחשוב עלייך, ואני יודע מה את הולכת לומר וזה לא יעזור"
"תקשיב אני.." ניסיתי לדבר
"רגע" הוא עצר אותי, והחזיק את ידיי
"אני פשוט חייב לדעת מה את מרגישה כלפיי. אני חייב לדעת את זה. אני כל היום חושב רק על זה ועל הרגע שתגידי לי את זה כבר. אני לא יכול להתאפק כבר"
"אני לא.." היו לי דמעות בעיניים
"אני לא יודעת כבר, אני לא יודעת כלום"
"החיים שלי התבלגנו בגללך, למה הגעת?" פשוט התחלתי לבכות, צעקתי עליו מרוב כעס
"אני לא מסוגלת כבר! אתה לא מבין שקשה לי? אף אחד לא מבין אותי, ואני לא יכולה להתמודד עם כל זה לבד!" הרבצתי לו בחזה, בעדינות, אבל הכעס היה בי והשתולל. הדמעות לא הפסיקו לרדת.
"ענבר אני.." ראיתי שהיו לו דמעות בעיניים, בחיים לא ראיתי אותו בוכה.
"רק אל תבכי" הוא אמר, התחרט על המשפט שהתחיל כנראה.
"מה אתה חושב שאני עושה עכשיו? צוחקת? עזוב אותי כבר! פשוט עזוב! אני לא יכולה להיות עם אף אחד מכם אוקיי? אני לא מסוגלת עם הדרמה והבלגן ואני פשוט לא מסוגלת!" הבכי התגבר, הוא חיבק אותי. אמרתי לו עזוב אותי, אבל הוא לא עזב.
"אני לא ידעתי.." הוא הסתכל עליי, ראיתי דמעה יוצאת מהעין שלו.
"לך הביתה, אני צריכה להיות לבד" בכיתי ואמרתי לו את זה בו זמנית.
"את בטוחה?"
"לך." בכיתי עוד יותר
"ענבר אני.."
"דיי!" צעקתי "אני צריכה להיות לבד כרגע. לילה טוב." רצתי בבכי.
-אם לא יהיו הרבה צפיות כמו תמיד אני אפסייקק, תביאו חברייםםם-
"תגיד אופיר אני יכול לקחת לך שנייה את ענבר?" הסמקתי ברמות. רציתי להירגע מכל זה.
אופיר הסתכל עליי "ברור" .
"אתה יכול ללכת הביתה, אני אלווה אותה" הסמקתי עוד יותר.
אופיר הסתכל עליי "אין לך בעיה?"
"זה בסדר, אני אראה אותך מחר" חייכתי
הייתה שתיקה מביכה. לא הבנתי בשביל מה הוא קרא לי. הבהרנו הכל. הוא הבין שיש לי חבר והוא הבין שאין מצב בינינו.
"את יודעת למה הגעתי לבית חולים היום?" הוא אמר אחרי כמה דקות, היינו קרובים מאוד לבית שלי.
הוא חיכה שאני אגיד למה. "למה?"
"שאמרו לי שמאור בבית חולים ישר חשבתי עלייך ו.." הייתי כל כך נבוכה.
"והייתי חייב לראות איך את, וכשהגעתי כבר ישנת" הוא חייך, גם אני, לא יודעת למה.
"אז ישבתי ליד עמית, כי ישנת עליו, ודיברתי איתו כדי להישאר קרוב אלייך" דיי נו, אני לא מסוגלת. אני לא יכולה להישאר עם פוקר פייס כשהוא אומר דבר כזה. פשוט לא יכולה.
"אני.." הוא התחיל להגיד.
"אני לא מפסיק לחשוב עלייך, ואני יודע מה את הולכת לומר וזה לא יעזור"
"תקשיב אני.." ניסיתי לדבר
"רגע" הוא עצר אותי, והחזיק את ידיי
"אני פשוט חייב לדעת מה את מרגישה כלפיי. אני חייב לדעת את זה. אני כל היום חושב רק על זה ועל הרגע שתגידי לי את זה כבר. אני לא יכול להתאפק כבר"
"אני לא.." היו לי דמעות בעיניים
"אני לא יודעת כבר, אני לא יודעת כלום"
"החיים שלי התבלגנו בגללך, למה הגעת?" פשוט התחלתי לבכות, צעקתי עליו מרוב כעס
"אני לא מסוגלת כבר! אתה לא מבין שקשה לי? אף אחד לא מבין אותי, ואני לא יכולה להתמודד עם כל זה לבד!" הרבצתי לו בחזה, בעדינות, אבל הכעס היה בי והשתולל. הדמעות לא הפסיקו לרדת.
"ענבר אני.." ראיתי שהיו לו דמעות בעיניים, בחיים לא ראיתי אותו בוכה.
"רק אל תבכי" הוא אמר, התחרט על המשפט שהתחיל כנראה.
"מה אתה חושב שאני עושה עכשיו? צוחקת? עזוב אותי כבר! פשוט עזוב! אני לא יכולה להיות עם אף אחד מכם אוקיי? אני לא מסוגלת עם הדרמה והבלגן ואני פשוט לא מסוגלת!" הבכי התגבר, הוא חיבק אותי. אמרתי לו עזוב אותי, אבל הוא לא עזב.
"אני לא ידעתי.." הוא הסתכל עליי, ראיתי דמעה יוצאת מהעין שלו.
"לך הביתה, אני צריכה להיות לבד" בכיתי ואמרתי לו את זה בו זמנית.
"את בטוחה?"
"לך." בכיתי עוד יותר
"ענבר אני.."
"דיי!" צעקתי "אני צריכה להיות לבד כרגע. לילה טוב." רצתי בבכי.
-אם לא יהיו הרבה צפיות כמו תמיד אני אפסייקק, תביאו חברייםםם-