התיישבנו בשולחן, לא היה אף אחד בבית חוץ מאיתנו.
הייתה שתיקה כזאת, כי לא ידענו על מה לדבר.
אכלנו. לא דיברנו. פשוט שתקנו למשך חצי שעה כזה.
מצד אחד שלי ישב עמית, מצד שני לירון וממולי זוג בהכחשה. איך הגעתי למצב הזה אני לא יודעת.
כשגמרנו לאכול, קמנו והלכנו לחדר של אופיר ולירון. עמית משך אותי אחורה.
"זה הדאבל הכי מעניין שהיה לי בחיים" לחש לי וצחק.
"מה אני אעשה הבטחתי לעזור לו" לחשתי לו וראיתי שלירון מסתכל עלינו.
לעמית צלצל הפלאפון.
"היי אחי" עמית סימן לי שזה ירין, חבר שלו.
"דאבל דייט, ענבר גררה אותי לעזור לחבר שלה" צחקתי והוצאתי לשון, והוא בחזרה..
"מתי?" עמית נראה פתאום מודאג
"ואיפה הוא עכשיו?" הוא שאל , לא הבנתי מה קורה
"חכה שנייה" אמר "חיים שלי מאור עבר תאונת דרכים"
"מה?!" צרחתי, קורל אופיר ולירון באו לראות מה קרה
"את באה איתי לבית חולים?" שאל אותי, עניתי בלי לחשוב אפילו, זה ברור שאני אבוא.
"ברור" אמרתי לו ופניתי לאופיר "אנחנו נחזור יותר מאוחר, מאור בבית חולים"
"אנחנו באים גם" לירון קפץ. אבל בשביל מה? זה סתם יסבך את העניין.
"אנחנו באים גם?" אופיר לחש לו
"כן" הוא אמר
הלכנו חמשתנו לבית החולים ועמית רץ לאחד הרופאים
"אחי אתה יודע איפה זה החדר של מאור יבין?"
"חדר 103" הוא אמר לו וחייך אליו. "אל תדאג הוא בסדר"
עמית חזר אחורה לקחת אותי איתו והלכנו שנינו לחדר שמאור היה בו, ושלושת האחרים נגררו אחרינו.
נכנסנו וראינו שאין אף אחד לידו, המשפחה הלכה להביא אוכל.
"אחי אתה בסדר?" עמית הלך אליו וגרר כיסא.
"תנחש" חייך מאור
"איך זה קרה?" הייתי חייבת לשאול
"אני הלכתי ואיזה בן זונה לא עצר"
"העיקר שאתה מרגיש יותר טוב" אמרתי לו
איך מדאבל דייט קטן בשביל חיי האהבה של אופיר הגענו לבית חולים?
התיישבנו בשולחן, לא היה אף אחד בבית חוץ מאיתנו.
הייתה שתיקה כזאת, כי לא ידענו על מה לדבר.
אכלנו. לא דיברנו. פשוט שתקנו למשך חצי שעה כזה.
מצד אחד שלי ישב עמית, מצד שני לירון וממולי זוג בהכחשה. איך הגעתי למצב הזה אני לא יודעת.
כשגמרנו לאכול, קמנו והלכנו לחדר של אופיר ולירון. עמית משך אותי אחורה.
"זה הדאבל הכי מעניין שהיה לי בחיים" לחש לי וצחק.
"מה אני אעשה הבטחתי לעזור לו" לחשתי לו וראיתי שלירון מסתכל עלינו.
לעמית צלצל הפלאפון.
"היי אחי" עמית סימן לי שזה ירין, חבר שלו.
"דאבל דייט, ענבר גררה אותי לעזור לחבר שלה" צחקתי והוצאתי לשון, והוא בחזרה..
"מתי?" עמית נראה פתאום מודאג
"ואיפה הוא עכשיו?" הוא שאל , לא הבנתי מה קורה
"חכה שנייה" אמר "חיים שלי מאור עבר תאונת דרכים"
"מה?!" צרחתי, קורל אופיר ולירון באו לראות מה קרה
"את באה איתי לבית חולים?" שאל אותי, עניתי בלי לחשוב אפילו, זה ברור שאני אבוא.
"ברור" אמרתי לו ופניתי לאופיר "אנחנו נחזור יותר מאוחר, מאור בבית חולים"
"אנחנו באים גם" לירון קפץ. אבל בשביל מה? זה סתם יסבך את העניין.
"אנחנו באים גם?" אופיר לחש לו
"כן" הוא אמר
הלכנו חמשתנו לבית החולים ועמית רץ לאחד הרופאים
"אחי אתה יודע איפה זה החדר של מאור יבין?"
"חדר 103" הוא אמר לו וחייך אליו. "אל תדאג הוא בסדר"
עמית חזר אחורה לקחת אותי איתו והלכנו שנינו לחדר שמאור היה בו, ושלושת האחרים נגררו אחרינו.
נכנסנו וראינו שאין אף אחד לידו, המשפחה הלכה להביא אוכל.
"אחי אתה בסדר?" עמית הלך אליו וגרר כיסא.
"תנחש" חייך מאור
"איך זה קרה?" הייתי חייבת לשאול
"אני הלכתי ואיזה בן זונה לא עצר"
"העיקר שאתה מרגיש יותר טוב" אמרתי לו
איך מדאבל דייט קטן בשביל חיי האהבה של אופיר הגענו לבית חולים?